איך הייתם מרגישים אם הייתם רוכשים כרטיס לא זול לאירוע, בו יופיעו מיטב האמנים של התקופה, ומגלים שכמעט בכל פרמטר האירוע נכשל? אין חניה מסודרת או גישה נוחה וצריך ללכת קילומטרים ברגל, אין מה לאכול עד שהצבא צריך להתערב ולהכניס מזון ועזרה רפואית במסוקים, בכל פעם שיורד גשם צריך לנתק את כל ההגברה מחשש שאנשים יתחשמלו, כל המתחם הופך לשלולית בוץ ענקית, אין גדרות כך שרוב מי שסביבכם נכנס בחינם, אין מספיק תאי שירותים וגם הקיימים מזוהמים, הבלאגן בפנים חוגג ואתם לא מוצאים את החברים שלכם למשך ימים שלמים, בגלל דחיות וחוסר סדר האירוע גולש ליום נוסף, 2 משתתפים נהרגו, התקשורת מדווחת על הקטסטרופה וכל המשפחות רחוק בבית בטוחות שאתם נמצאים בזירת אסון.
אם לשפוט לפי התגובות להופעה הקצרה של עומר אדם בפארק הירקון, כנראה שהייתם זועמים, מעלים לרשתות ומתייגים את הצינור וסטטוסים מצייצים, דורשים החזרים או פיצוי – ובעיקר מתבאסים.
אז איך פסטיבל אחד ב-1969 הפך להיות סמל לדור שלם, למרות שעל פי כל מדד הפקתי הוא נחל כשלון חרוץ? בגלל המסגור שלו כמובן.
לפני שנבין איך בדיוק המסגור תרם בדיעבד לכך שהפסטיבל נתפש כאירוע תרבותי מכונן, חשוב להבין מי היה קהל היעד שלו. השנים, סוף שנות ה-60 של המאה ה-20, התאפיינו בשבירת מוסכמות של הדור הצעיר שמאס במלחמות ואלימות, הפסיק להאמין בעיניים עצומות לממשל ולתקשורת הממוסדת, וחרט על דגלו סובלנות, אהבה חופשית ומהפכה חברתית-תרבותית. אם אתם שמים עצמיכם בנעליים של הדור הזה, שהוא קהל היעד, אתם תבינו איך אפשר להפוך אותו לסיפור הצלחה.
- דגש על ערכי קהל היעד – האירוע, למרות שהיה אסון הפקתי וגרר הפסדים רבים ותביעות ענק, הסתיים ללא מקרי אלימות מדווחים. הדבר מרשים במיוחד עקב כך שלפי הדיווחים היו במתחם רק שוטרים ספורים (פחות מ-20). העובדה שכמעט חצי מיליון צעירים, שנחשבו "פרועים" בעיני הדור המבוגר יותר, מסיימים אירוע כזה ללא מקרי אלימות ופשע היא מבחינתם ההוכחה לכך שהם צודקים. שהערכים שלהם מביאים תוצאות. להגיד לקהל יעד שהוא צודק בגישה שלו ויש לכך הוכחות בלתי ניתנות לערעור, גרם לכך שבכל דיון על ערכי הדור הפסטיבל הזה הופך לסמל לצדקתו, וכך הוא ממוצב כמשהו אוטופי שבאמת קרה.
- תנו למספרים לדבר – לא ניתן לדעת בדיוק כמה אנשים השתתפו באירוע (נראה אתכם מנסים להבין בתוך הבלאגן הזה כמה משתתפים יש), אך לפי ההערכות כמות המשתתפים נעה בין 400,000 לחצי מיליון. מספר עצום. כך אפשר למסגר אותו בתור "פסטיבל המוזיקה הגדול בכל הזמנים" (לפחות באותן שנים), מבלי בכלל לדבר על איכות ההפקה ומה קרה בפנים, רק לפי הכותרת הפסטיבל מקבל מעמד על.
- התמקדות באירועים ספציפיים – כבר הבנו שהיה בפסטיבל הזה הרבה דברים שלא כל כך עבדו מבחינת ההפקה, אבל מה לגבי מה שכן עבד? לוקחים אירועים ספציפיים מהפסטיבל, כמו הביצוע של ג'ימי הנדריקס להמנון האמריקני (שבוצע לעיני מיעוט זעיר של משתתפי הפסטיבל, לאחר שהרוב המוחלט כבר הלך הביתה), ההופעה הבלתי נשכחת של ג'ו קוקר (שעד לאותו הפסטיבל היה זמר די אלמוני), וקריאות ה-freedom של ריצ'י אוונס. בואו נתמקד לרגע באירוע האחרון. שעות לאחר הפתיחה הרשמית של הפסטיבל לפי הלו"ז שההפקה פרסמה, עדיין לא נשמע צליל של תו אחד מהבמה. המפיקים, שהחלו לחשוש שיתעורר זעם בקהל, שכנעו את האמן היחיד שמצאו מאחורי הקלעים, ריצ'י אוונס, שכלל לא היה אמור להופיע במשבצת הזאת, לעלות לבמה לבדו עם גיטרה. הוא עלה ושר וניגן, עד שסיים את ה-45 דק' בהן הוא היה אמור להופיע. הוא רצה לרדת מהבמה אך המפיקים אמרו לו שאין מי שיעלה ושימשיך לנגן. כך הוא המשיך שוב עד שאחרי שעתיים ו-45 דקות של הופעה הוא הודיע למפיקים שנגמרו לו החומרים לנגן. המפיקים מצדם שאלו אותו אם הוא יכול לאלתר משהו בינתיים, רק כדי לשמור את הקהל רגוע. אוונס החל לפרוט על המיתרים שלו בקצב מהיר תוך כדי שהוא חוזר על המילה "פרידום". הקהל, שהמילה הזאת התיישבה לו בול על הערכים, היה מרותק. אמן אחד שמאלתר כי אין לו ברירה והוא "תקוע" על הבמה, הופך לאירוע אייקוני ואחד הזכורים ביותר מתוך הפסטיבל. היה אפשר לזכור את כל הפארסה של השעות בהן הבמה הייתה ריקה, את הבלבול בליין-אפ, את העובדה שאמנים מחכים שעות מחוץ לאזור כי אין להם איך להיכנס, את זה שלאמן אין בכלל מושג מה הוא אמור לעשות כל הזמן הזה על הבמה. אבל עדיף לזכור אמן אחד שחוזר על מילה שמדברת בול אל קהל היעד. אירוע אייקוני בתוך אסון הפקתי.
- כשהמתנגדים לכם מלכלכים, המתנגדים להם מהללים – אחד מהמאפיינים של קהל היעד, בין אם השתתף בפסטיבל ובין אם לא, הוא ההתנגדות לממסד. השלטונות הכריזו על האירוע כ"מקום מוכה אסון", וכותרות העיתונים דיווחו על הבלאגן העצום. ובאמת הדור המבוגר יותר האמין לכך. אבל לאחר שהפסטיבל נגמר, הדור הצעיר שמע על ההופעות של האמנים האהובים עליו ועל האחווה שנוצרה בין המשתתפים, דבר שרק העצים את סלידתו מהממסד – ותרם להאדרתו של האירוע.
- שליטה במדיה – כמעט ולא היו דיווחים עיתונאיים מתוך האירוע, ורוב הכותרת השליליות הגיעו מכתבים שנתקעו בפקקים העצומים ולא נכנסו פנימה. במשך כחצי שנה לאחר הפסטיבל כמעט ולא היה תיעוד ויזואלי של מה שקרה בפנים. במרץ 1970, יצא לאור הסרט הדוקומנטרי "וודסטוק", שצולם במהלך הפסטיבל ומפיקי האירוע היו מעורבים גם בהפקתו. הדבר גרם לכך שהייתה להם שליטה בעריכה וכך היו יכולים להציג את כל הטוב שבפסטיבל, בדגש על האמנים והערכים, ולחתוך החוצה את הדברים השליליים. הסרט מיד הפך להצלחה, וכל העולם הכיר את הפסטיבל דרך המסגור של הסרט.
בעזרת הכלים האלו, מפיקי הפסטיבל, לפעמים בשליטתם ולפעמים לא, תרמו להאדרתו ומיצובו בתור סמל תרבותי ואירוע מכונן של דור שלם. ומה שנשאר ממנו אחרי יותר מ-50 שנה, זה אגדה על שלום ואחווה, היפים ופרחים, מוזיקה וסמים – ובעצם כל מה שהדור הזה האמין בו, מזוקק ל-3 וחצי ימים של חופש.
